החלטה בתיק ת"א 1028-04-12

1.         בפני בקשת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף בהעדר עילה ולחילופין, להורות על העברת התביעה לדיון בבוררות בהתאם להסכם בין הצדדים.

2.         ראשית, אציין כי עד היום לא הובאה הבקשה בפני, ע"י המערכת הממוחשבת, לצורך מתן החלטה, ולפיכך החלטתי ניתנת רק עתה.

3.         לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, שוכנעתי כי דין הבקשה להידחות.

המדובר בתביעה כספית בגין יתרת חוב, אשר לטענת התובעת, חייבת לה הנתבעת, כתוצאה מעבודות שביצעה בהתאם להסכם מיום 1.6.10 וכן בגין עבודות נוספות שביצעה עבור הנתבעת בהמשך וכן עבור עבודות חריגות ונוספות.

לטענת התובעת למרות שביצעה את העבודות כנדרש, לא שילמה לה התובעת עד היום את מלוא התמורה המוסכמת.

4.         ההלכה הינה, כי סילוק תביעה על הסף, הינה אמצעי קיצוני הננקט בלית ברירה. במיוחד יפים הדברים שעה שהטענה הינה טענה להעדר עילה וכבר נקבע כי די באפשרות קלושה שהתובע יזכה בסעד הנתבע, כדי שביהמ"ש לא יסגור דלתותיו בפניו:

"בית המשפט, בבואו למחוק כתב תביעה מחמת חוסר עילה, ינהג אפוא משנה זהירות, די באפשרות קלושה שהתובע יזכה בסעד המבוקש על ידיו כדי שבית המשפט יימנע ממחיקת התביעה על הסף" (כב' השופט ד. לוין בע"א 76/86 פיינשטיין נ. ה.ש. מלונות בע"מ מג (3) 124).

רק במקרה בו ברור ונעלה מכל ספק כי גם אם יוכיחו כל עובדות התביעה, לא יוכל התובע לזכות בסעד הנתבע, רק אז ייעתר ביהמ"ש לבקשה לסילוק תביעה על הסף.

5.         טענת הנתבעת כאילו התובעת אינה זכאית ע"פ ההסכם, לתמורה הנטענת על ידה, הינה טענה עניינית, אשר ניתן יהיה לבחנה רק לאחר שמיעת עדויות ובחינת הראיות.

גם טענות הנתבעת כי התובעת גרמה לנתבעת נזקים, הפרה את התחייבויותיה, או לא ביצעה את העבודות ללא כוח האדם, הציוד והחומרים שסיפקה הנתבעת, הינן טענות המצריכות בירור והוכחה ואינן בגדר טענות המצדיקות סילוק תביעה בטרם דיון.

טענות כי לא הוצגו ראיות להיקף ביצוע העבודות, אינן מצדיקות מחיקת התביעה שכן ברי כי לכתב התביעה, אין כל חובה לצרף ראיות.

טענת הנתבעת כי לא קיבלה חשבונות לתשלום מהתובעת, אף היא מצריכה בירור עובדתי ומכל מקום, אין בה כדי להביא לדחיית התביעה, אלא לכל היותר, לאי פסיקת הפרשי הצמדה וריבית, או הוצאות.

6.         גם הבקשה להעברת התביעה לבוררות דינה להידחות. אמנם בסעיף 21 להסכם מופיעה תניית בוררות.

יחד עם זאת, ההלכה היא כי על בעל דין המבקש העברת תביעה לבוררות דהיינו עיכוב הליכים ע"פ סעיף 5 לחוק הבוררות התשכ"ח - 1968, להצביע על כך שהיה נכון לעשות את כל הדרוש לקיום הבוררות (ראה סעיף 5 (א) לחוק הבוררות).

ההלכה היא כי לא די בעובדה שאין לפני ביהמ"ש ראיה כי מבקש העיכוב סירב לנהל בוררות, אלא דרוש כי תהיה בפני ביהמ"ש ראיה פוזיטיבית כלשהיא כי מבקש העיכוב היה ועודנו מוכן לעשות את כל הדרוש לקיום הבוררות והמשכה וכי הוא עדיין מוכן לכך. (ראה בספרה של פר' ס. אוטולונגי "בוררות דין ונוהל", מהדורה רביעית מיוחדת, תשס"ה - 2005 עמ' 265).

המבקשת לא צרפה תצהיר לבקשתה אשר יצביע על כך שהייתה מוכנה ועודנה מוכנה לקיום הבוררות. למעשה הנתבעת כלל לא טענה בבקשתה כי הייתה מוכנה לקיום הבוררות. לפיכך, לא רק שאין בפני ראיה כלשהיא המלמדת על הנכונות הנדרשת כאמור, אלא אין בפני אפילו הצהרה, או טענה בדבר נכונות זו.

בנוסף, יצוין כי גם אילו הייתה הנתבעת מצביעה בבקשתה על נכונות כיום למסור את הסכסוך לבוררות, הדגש הרי צריך להיות על ההתנהגות בעבר ולא על התרצות לקיום בוררות בהווה, לאחר שהוגשה התובענה לביהמ"ש (ראה בספרה של פר' אוטולונגי, אוזכר לעיל, בעמ' 265).

אם לא די באמור, ממכתב התשובה של הנתבעת לפניית התובעת מיום 26.2.12, עולה כי הנתבעת השיבה לפניות התובעת לגופן, התייחסה ל"חרב התביעה" ולא הזכירה ולו ברמז את תניית הבוררות אליה הפנתה בבקשתה עתה.

זאת ועוד, גם מתשובת ב"כ הנתבעת על גבי מכתבו של ב"כ התובעת מיום 31.10.12, יש כדי להצביע על כך שהנתבעת לא מקדמת אפילו היום, בירור ההליך בבוררות ולא מצביעה על נכונות כלשהיא לקיומו.